הסיפור על טנזניה והנוסע השמיני שכמעט בלע את אשתי

בחרנו לברוח דווקא לטנזניה, לאחר שבחנו לעומק את מצב המגיפה בישראל ומצב המגיפה בטנזניה והגענו למסקנה המתבקשת, שיש הרבה יותר סיכוי שנידבק בתור לשופרסל ביישוב, מאשר מג'ירפה בסוואנה. חוץ מזה, הזדמנות של פעם במיליון שנים, שכמעט אין תיירים ממדינות אחרות - אפריקה רק שלנו! נסיעה לחו"ל בימים טרופים אלו מחייבת בדיקות, חיסונים למיניהם וטופסיאדה משעממת, אותה צלחנו בהתרגשות לקראת הנסיעה.

ליאור, ידידי, שהצטרף עם בתו החמודה נילי, שאל אותי מה כדאי להביא לספארי. אמרתי לו שיביא בגדים לכל הימים, צמידים נגד יתושים, שתי משקפות גדולות וזהו. העיקר שלא ילך לריקושט או למטייל, כי הם הכי יקרים. היה נראה לי שהוא הפנים. רק כשהגענו לשדה התעופה הבנתי שהבחור קנה בערך את כל הסניף של ה"מטייל" בתל אביב, כולל שני סכינים להגנה מפני בופאלוס, נעלי הליכה, פליזים, משקפות, מכון להתפלת מים, קרם נגד פילים טורדניים ושקי שינה לאנטארקטיקה עם סוללות ליתיום. התחלתי לדמיין את נילי בת השתיים-עשרה רודפת אחרי עדר של בופאלוס תוקפניים עם סכין מתקפלת תוך כדי קריאות "בולה-בולה", אבל אז הבנתי שאני מתחיל לחשוב כמו המוח של ליאור והתעוררתי.

ממש שבוע לפני היציאה לטיול הצטרפו אלינו גם שקד ואייל, אחרי שטמנתי להם מארב מתוכנן במסעדה אתיופית. ריח פולי הקפה שהכינה לנו אילנה והסיפורים על הצ'יטות ועדרי הגנו שחוצים בזה הרגע את הנהר שכנעו גם אותם להצטרף בג'יפ נוסף.

כדי שנוכל לצלם בשקט, בחרנו בטיול פרטי , ללא מדריך ישראלי והישראלים הלא מוכרים הנלווים אליו, אבל תחת החסות של חברת "עולם-אחר" המנוסה.

האמת שלא היו לנו הרבה דרישות, אבל ביקשנו ג'יפים חדישים שלא יתקעו, מניסיון.

ממש יום לפני הטיול קיבלנו את אישורי הכניסה לטנזניה עם שמות לא נכונים לחלק מהנוסעים. הבחורה מהמשרד אמרה שאין בעיה וזה לא יעכב אותנו בכלל. ואכן, זה עיכב אותנו ורק עוד 100 נוסעים שעמדו מאחורינו בזעם בקושי כחצי שעה, גג ארבעים דקות בצ'ק-אין. טיסת אל-על המריאה לכמעט 6 שעות ללא עצירה ונחתה לקול מחיאות כפיים בשדה התעופה קילימנג'רו בטנזניה - ארץ ענקית, עם 60 מיליון תושבים שאוחדה לה ב-1946 ממדינות טנגניקה וזנזיבר (כן, כן - אם מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ' אז מטנגניקה וזנזיבר יוצא טנזניה. סטגדיש). במטוס רק אנחנו שמנו לב שאחד הדיילים בשם "חיים סלע", תירגם בצורה חופשית את שמו באנגלית על תג הבגד שלו ל-"Life Rocks". סטגדיש 2. הומור של דיילים, כנראה.

עם הנחיתה ירדנו מהמטוס וכמו בהרבה שדות תעופה באפריקה, צעדנו לנו רגלית לטרמינל אליו לא יכולנו להיכנס כי היינו צריכים לחכות בתור לבדיקת קורונה מהירה. כמה מהירה? בערך שלוש שעות כיפיות בשמש, עם שמות לא נכונים, טפסים וויזות חסרות, בקיצור - בלאגן ישראלי-אפריקאי סטנדרטי ומתיש.

זהו, הטיול מתחיל.

ביציאה מהטרמינל פגשנו את המדריכים/נהגים הנמרצים סילבה וויקטור ואת שני הג'יפים איתם נבלה שמונה ימים בדרכים. הדרך היחידה והמעודנת ביותר לתאר את הגי'פים תהיה: "מחודשים". אחרי כמה שעות הסתבר לנו שביחד הם יכלו להיות מושלמים - סילבה הכיר את כל ההיסטוריה של טנזניה, אבל לא עצר ליד שום חיית בר, אלא אם הייתי צועק לו "סטופ! סטופ!", צעקה אליה היה מגיב בחריקת בלמים ואנחנו היינו מגיבים במעוף חינני לכיוון השמשות. ויקטור, לעומת זאת, היה דווקא מומחה במציאת אובייקטים לצילום, אבל אהב פחות לספר סיפורים. כאמור, הם יכלו להיות מושלמים ביחד, רק שרוב הזמן לא היינו ביחד. התחביב העיקרי שלהם היה לקרוא אחד לשני במכשירי הקשר שאף פעם לא עבדו וככה בילינו בנסיעה כאשר כל כמה דקות סילבה קורא בקשר "ויקטור, ויקטור!" וויקטור קורא בקשר "סילבה, סילבה!".

הנסיעה באפריקה אינה קלה, הדרכים אינן דרכים, הנסיעות ממקום למקום ארוכות והשבילים בהם אתה נוסע הם לא ממש אוטובאנים בגרמניה. אם להיות יותר ספציפי, אתה עובר מה שמכונה "מסאז' אפריקאי" כאשר מדרום לסרנגטי, הכבישים נגמרים אתה עובר לפול בודי מסאז' עמוק ביותר. לא, זהו אינו טיול שמיועד לאניני תחת.

בסוף היום הראשון עוד הספקנו לבקר בשמורת ארושה, שמורה קטנה יחסית, עם המון זברות, בופאלוס, וחזירי יבלות. היו שם גם קופי קובוס וציפורי קלאו וטאראקו שהתעופפו בין צמרות העצים. הגענו כשהשמש בזווית אידיאלית לצילום וצילמתי שם תמונות לפנתיאון.

כשבקבוצה ישנם מספר צלמים, נוצרת מעין תחרות סמוייה – מי מביא את השוט הכי טוב. אני שמתי לב שבשל חיבתי היתרה לעדשות מצלמה שדרשו החלפות תכופות וחיבתו היתרה של ליאור לחנויות מזכרות, אנחנו התעכבנו קצת יותר מהג'יפ השני, מה שאפשר לשקד ולאייל להגיע לפנינו לכל מקום ולהשיג תמונות יותר טובות. אז למרות שהג'יפ שלנו היה חדיש ומרופד יותר, הקדים אותנו צמד הגששים בכל פעם בצילומי צבועים, קופים וקרבות של אריות עם פילים. כשהגענו סוף סוף למפגש בארוחת צהריים אמר אייל בגיחוך ש"אמנם לכם יש כריות, אבל לנו יש אריות". נראה שהבחור שינן את הבדיחה הרבה זמן ואני לא צחקתי.

מה שבאמת כמעט שבר אותי בהמשך, היה לשמוע שהרגע בדיוק עברנו ליד האנטילופות הכי קטנות בעולם. הן תמיד מופיעות בזוגות. כל אחד מבני הזוג נקרא בסוואהילית "דיק" וביחד הן מכונות אנטילופות "דיקדיק". אני לא הקשבתי להסבר כי הייתי עסוק בלאתר את עדשת המאקרו שלי. כשעצרנו, שאלו אותי למה אני כל כך זועף ועניתי שיש סיכוי די גדול שאני אחזור מאפריקה בלי שום "דיקפיק".

משם המשכנו לשמורת הטרנגירי, המפורסמת בעדרי הפילים הג'ירפות שבה, גלשנו למכתש הנגורונגורו -מוקפים בעדרי גנו, בופאלו, פלמינגוס, שקנאים, יענים, חתולי בר, אריות, עיטים ונשרים, כשלצידם כפרי שבט המסאי. התחושה היא כאילו חזרת בזמן עשרת אלפים שנה. הלודג'ים המפוארים בהם שהינו היו בעומק הג'ונגלים והסוואנה. היינו מוקפים בעדרי אנטילופות ,שפני סלע וקופים ששתו משפת הבריכה והרגשנו כמו בסרט של דיסני.

באחד הימים שמתי לב שלחכמה היה משהו מוזר על עפעף העין. היא ניסתה להוריד את זה עם מגבון לח, אבל הדבר הזה סירב להיפרד. החלטתי לתלוש את זה בכוח. מסתבר שזו היתה קרציה מגעילה מסוג הנוסע השמיני-3, שנדבקה לה לעפעף. בלילה התעוררתי בבהלה, כי חלמתי שהקרציה שאבה כמעט את כל החכמה שלי ונשארתי נשוי לקרציה גדולה שמודבקת עליה חכמה קטנה. אני יודע שכרגע נשרו עוד כמה מועמדים ומועמדות להצטרפות לטיול הבא שלי באפריקה. בכל מקרה, לחכמה שלום, לקרציה, פחות.

בשלב הזה בערך שבק הג'יפ השני ושקד ואייל נאספו על ידי זוג ישראלים נחמדים שעברו שם במקרה ובמשך ארבע שעות רצופות התישו אותם בסיפורים על הטיול שלהם באלסקה. רק על זה צריך לדרוש פיצוי. אחרי ההתאוששות מהסיפורים על אלסקה, אכלנו ארוחת ערב ולמחרת השכמנו לזריחה משגעת ויצאנו לדרך עם הג'יפ המתוקן של אייל ושקד, רק כדי שיתקלקל שוב כמה שעות לאחר מכן. תענוג. אספנו את אייל ושקד לג'יפ שלנו ונדחקנו עד לסוף היום הארוך שהיה לפנינו.

בתדריך לפני היציאה, שאל עומר, המנכ"ל של "עולם-אחר", אם אנחנו מכירים את האוהלים בהם נשהה בסרנגטי. אמרנו לו שלא כל כך שמנו לב לאוהלים מרוב התלהבות ושאלנו אם תהיה בעיה, אבל הוא אמר שיהיה בסדר.

טוב חברים, זה המקום לספר שג'יפי הספארי באפריקה הם סוג של ג'יפ ארוך, שהאריכו אותו עוד קצת בסדנה אפריקאית, חתכו לו את הגג והוסיפו לו גג נפתח. זה מרווח ויעיל מאוד לישיבה וצילום אבל התברר כחסר כל תועלת לחלוטין כשיורד גשם. אני מספר זאת, כי דווקא באותו יום, כאשר כולנו דחוקים בג'יפ אחד, נפתחו שערי שמיים ואפריקה נתנה את כל מה שיש לה. הג'יפ דלף בערך מכל פינה. עם כל תנועה של הג'יפ, היה האגמון הקטן והקפוא שהצטבר על אדן החלון נשפך על נוסעיו החביבים, אנחנו. אני, באופן אישי, שמתי מעיל גשם וקיוויתי לטוב, וכך, רטובים אבל קפואים, הגענו למאהל שלנו בסרנגטי.

רגע ההגעה למאהל החשוך הזכיר לי את הלילה הראשון בקורס מכ"ים בירוחם. רגע של פוסט טראומה קטנה. ירדנו במבול שוטף לאוהל הקבלה, שם הסבירו לנו שהכל בסדר - יש מים חמים, יש חשמל ויש וויפי. קיבלנו מטריות וצעדנו בבוץ לאוהלים.

בתוך האוהל חזרנו למציאות. חשמל, וויפי לא היו, אבל מים קפואים במקלחת היו גם היו. אחרי חצי שעה בציפייה שהמים יתחממו, התייאשתי ושכנעתי את עצמי שבמילא אין צורך להתקלח, כי כבר התקלחנו בג'יפ. בדיוק אז צעק מישהו מחוץ לאוהל ושאל אם הוא יכול למלא את הבאקט. אחר כך הסתבר לי שהוא מילא איזה דלי מלא מים חמים והעלה אותו לאוהל מעל המקלחת. התוצאה היה מקלחת במים פושרים מינוס שגם הם נגמרו אחרי חמש דקות. הספקנו בקושי, אבל ריחמתי יותר על האיש עם הדלי.

באוהל, כמו באוהל, אין הפרדה אמיתית בין המיטה הזוגית לשירותים ולמקלחת, כלומר, יש איזו יריעת בד מתנפנפת שאם אתה מחזיק אותה ברוח מספיק חזק היא מכסה לך את התחת בזמן שאתה מבצע. זהו כמובן מתכון למספר רגעים מביכים ובראשם הרעם המתגלגל שרעם בדיוק כשהתיישבתי בשירותים. אני, מצדי, צעקתי כמתבקש ש"זה לא אני" והיא פרצה בצחוק עד שהאיש עם הבאקט חזר, כי חשב שהיא צועקת כי בטח נתקלה באיזה בופאלו או נמר. אחרי המקלחת תכננתי לצלם קצת כוכבים ואת שביל החלב, אבל העננים והגשם ובייחוד הפחד להיאכל עם המצלמה שלי, השאיר אותי באוהל עד שהגיע שומר ללוות אותנו לחדר, סליחה, אוהל האוכל. לא היה למלווה נשק, אז שיערתי שאם יתקוף אותנו איזה אריה, הוא פשוט יקריב את עצמו למעננו.

שקד, שקצת סבל מאיכות האוכל עד כה, אמר בחגיגיות שהפעם אין סיכוי שתהיה בעיה עם האוכל, כי הוא דיבר עם הטבח, סיפר לו שהוא צמחוני וזה הבטיח לו אישית שיכינו לו פסטה, צ'יפס וסלט ירקות טרי. לא רק שהוא לא קיבל את מה שהוא ביקש, אלא שהטבח הבין ממנו שכולנו צמחוניים, מה שגרם לכך שיותר לא הרשנו לשקד לדבר עם הטבחים - לפחות עד שהוא לא ילמד סווהילית בסיסית.

בברושור הבטיחו לנו סיור בכפר מסאי אותנטי. אני לא כל כך שוכנעתי באותנטיות של כפר שעוברים דרכו אלפי מטיילים בשנה, אבל ליאור התעקש לבדוק סוגייה שהטרידה אותו מאוד לגבי שתיית דם טרי של פרות בשבט המסאי. המדריך שלנו בג'יפ סיפר לנו שבני שבט המסאי לא שותים בכלל מים, אלא רק דם וחלב וכך הרועים שיוצאים לרעות את הצאן שורדים רחוק מהכפר תקופות ארוכות ללא מים.

כבר בירידה מהג'יפ הסתבר לנו שהכפר כולו עוסק בדבר אותנטי אחד והוא משחק בהצגות היומיות לקבוצות התיירים שמגיעות תדירות לכפר. את פנינו קיבל בחור צעיר דובר אנגלית רהוטה שהציג את עצמו כבן של הצ'יף. את ההצגה פתחו בני ובנות הכפר בריקוד ושירת קבלת פנים של חמש דקות בדיוק ואז עברו לעמדה הבאה, שהיא עמדת תחרות הקפיצות של המסאים שם החלו לשיר ולקפץ. באיזשהו שלב שאל הבן של הצ'יף אם אנחנו נרצה להצטרף לתחרות הקפיצות. יכולתי לספר לו על השריר שלי שנקרע בטיול בבולגריה, אבל לא הייתי בטוח שהוא יודע איפה זה בולגריה, אז פשוט סירבנו בנימוס ונתנו להם לקפוץ לבד. חוץ מזה אנחנו שילמנו כדי שהם יקפצו והם לא שילמו לנו כלום, אז שיקפצו לנו.

משם הובלנו לבקתה זעירה בגודל שני מטר על שני מטר, אשר מכילה כוך להורים וכוך לילדים ומטבח שהוא בעצם מקום למדורה. נילי מאוד התלהבה מהקירות של הבקתה עד שהבן של הצ'יף סיפר לה שזה מבוץ שמעורבב בחרא של פרות. כששאלנו אם המסאים לא שותים בכלל מים, הביט עלינו הבן של הצ'יף במבט מוזר והצביע על מכלי מים ענקיים שעמדו במרכז הכפר. "למה שלא נשתה מים?" שאל הבחור, די בהגיון, יש לומר. ניסיתי להקשות עליו ושאלתי איך שותים רועי העדרים כאשר הם רחוקים מהכפר. הבן של הצ'יף הביט בתיירים, שנראו לו מרגע לרגע יותר מטומטמים ואמר ש"מה זאת אומרת? יש לנו משאית גדולה של מים שעוברת בין כל הרועים ומחלקת להם מים על הכביש הראשי". האגדה האורבנית פוצחה.

ביציאה מבקתת הקקי חלפנו על פני דוכני המזכרות של השבט. "אתם לא חייבים לקנות, אבל זו תרומה לקהילה ולנשים בכפר". ליאור, חובב המזכרות, אסף כמה מזכרות מיותרות להפליא. האיכות? - כפר מסאי. המחירים? – החנות של המוזיאון לאומנות מודרנית במנהטן. לאחר מיקוח שהפך למביך אחרי שכל הכפר התקהל סביבנו, רכש ליאור סחורה בסכום מכובד לכל הדעות ותרם לקהילה ובטח לג'יפ החדש שיקנה לעצמו הצ'יף אחרי שנלך.

כשסיימנו את המשא ומתן, המשכנו אחרי הבן של הצ'יף לבית הספר וגן הילדים. היו שם לוח, גיר אחד, מורה והרבה ילדים שעד כה חינוכם הסתכם בלשיר לתיירים "ג'מבו ג'מבו - האקונה מטטה". גם שם, לשמחתנו הרבה, התאפשר לנו לתרום לקהילה ושוב תרמנו. מזל שלליאור היה הרבה כסף מקומי.

לאחר שרוקנו מכל נכסינו, החזיר אותנו הבן של הצ'יף ונעמד ליד הג'יפ עד שתישרנו אותו היטב. נראה לי שאחרי שיצאנו משם הגיע אוטובוס מפואר ואסף אותם לוילות שלהם בסרנגטי עלית. לאור הצלחת המודל העסקי של הכפר, התחלתי לשקול מחדש, לשפר את יכולת הקפיצה שלי ולפתוח כפר קטן בכניסה לכוכב יאיר.

הטיול המשיך במישורי הסרנגטי עוצרי הנשימה, בין זריחות ושקיעות שלקוחות היישר מסרטי מלך האריות. עדרי בופאלוס ומאות אלפי גנו וזברות חלפו מאופק לאופק בצעידה אינסופית וחצו את נהר המארה כאשר הם ננגסים על ידי תנינים רעבים. ראינו לטאות, נחשים ומאות ציפורים מיוחדות שדרשו דפדוף אינטנסיבי במגדיר בעלי החיים שרכשנו מראש באמאזון והפיקו בערך שלוש עשרה אלף תמונות שצילמתי ועוד מאות סרטים שצילמה החכמה. כולם באיכות כל כך טובה, שבאמת קשה לי לבחור.

אחסוך את תיאורי הבירוקרטיה והיעילות האפריקאית בחזרה ארצה. בסיום שמונת הימים, נפרדנו מסילבה וויקטור וטסנו מהסרנגטי במטוס מדחף הישר לשדה התעופה קילימנג'רו ובחזרה לארץ. ועכשיו לרגע של רצינות, טנזניה היא פשוט אפריקה במיטבה, חלום של יבשת וחזרה לעידן קדמוני שממחיש יותר מכל איך היה צריך להיראות העולם שלנו ללא האדם או לפחות, ללא המהפיכה החקלאית שהתחילה לפני כעשרת אלפים שנים, הזינה מיליארדי בני אדם ובו בעת כילתה מיליארדי מינים, זנים ובעלי חיים. איך שהמטוס ניתק את הגלגלים הסתכלנו אחד על השני ואת האמת, כבר רצינו לחזור.