ארבעה גברים מסוקסים עם אגודל כואב בטירוף

סיפור כזה תמיד מתחיל בצחי. "חברים, השנה נוסעים לטיול אופנועי שלג בלפלנד". לפלנד, למי שלא יודע, זהו חבל ארץ רחוק, בערך בין מטולה לקוטב הצפוני, בשכנות לפינלנד, שבדיה, נורווגיה ורוסיה. את ההחלטה על טיול אופנועי שלג קיבל צחי כאשר היה בכנס מכירות בפינלנד ועלה לסיבוב על אופנוע שלג (כנראה שיכור לגמרי) וזה נראה לו ממש מגניב. לנו זה נראה טיול גברים טיפוסי ואני חשבתי, כמו שכולכם בוודאי חושבים, שאופנוע שלג זה בדיוק כמו אופנוע, רק בשלג, אז סבבה, הצטרפתי בשמחה.

חבורת המסוקסים כללה אותי ואת צחי, אופנוענים מיומנים, את גבי, מנהל המכירות הדרון אנריקאי, סוג של איש ברזל, שרץ מרתון שלם בזמן שלי לוקח להוציא את הכלבה וסטס, האיש שהדבר היחידי שיותר ארוך מהגובה שלו הוא שם המשפחה שלו (משהו כמו קצנלבוגנבוגנבננגנבן), כפי שאמרתי, מסוקסים.

בגדול, החלטנו לעשות את הטיול עם חברת ארקטיק-לייף-סטייל, כי, כאמור, לצחי כבר היה ניסיון של איזה כמה דקות איתם. אחרי מספר התכתבויות בחרנו בתכנית ששווקה לנו כ-"ספארי אופנועי שלג מפינלנד לים הארקטי". ולשאלתכם הישראלית...כמה זה עולה? הרבה. לא כולל הטיסות.

המראנו משדה התעופה בהלסינקי ונחתנו לנו בעיירה הציורית והקפואה -"איבלו" על מסלול נחיתה, קפוא גם הוא. החוויה האותנטית כללה צעידה במינוס מעלות מהמטוס לטרמינל, שם המתנו למזוודות. על מסוע המזוודות הוצבו חיות מפוחלצות שבהו בנו בעיני חרוזים, אז עד שהגיעו המזוודות בהינו בהם בחזרה. אני, באופן אישי, הגעתי עם מזוודה עמוסה בכל ציוד הסקי שאי פעם קניתי בחנויות של קולומביה, מכנסיים, מעילי פוך, חולצות וגטקס תרמיים, פליזים משודרגים ועוד. כאן המקום לציין שמעולם לא עשיתי סקי, רק קניתי הרבה סקי, כי היה במבצע.

את פנינו קיבל יוהאנס, סוג של ויקינג ארוך זקן ולא ידידותי במיוחד, שהתאפיין בשתקנות יתרה. למראה האאוטפיט שלי, גיחך הויקינג וביקש ממני בעדינות להשאיר את הציוד במזוודה. הוא צייד אותנו בציוד לפלנדי אמיתי ונתן לכל אחד קסדה מיוחדת עם תעלות לניתוב האוויר ומניעת אדים, ממש כמו במטוסי קרב. צוידנו גם בחליפות רציניות לבידוד מהקור, לא כמו אלו מהאאוטלט של קולומביה.

כדי להשלים את הטיול היה עלינו לכסות כמאתיים קילומטרים ביום על האופנועים. סה"כ שמונה מאות קילומטרים. היום הראשון כלל נסיעה די ארוכה ורצופה של יותר משמונה שעות, כשעוצרים רק לאכול, או כשאחד מאתנו מתהפך ויוהאנס מקלל, מקטר, חוזר עם האופנוע שלו אחורה ומחלץ אותנו תוך הבעת שאט נפש מעכברי העיר משוללי היכולת לשלוט בכלי בעל כידון של אופנוע, מזחלות של טרקטור וחוסר רצון בולט לנסוע בקו ישר. כן, הנסיעה על אופנוע שלג שונה מאוד מרכיבה על אופנוע רגיל. בניסיון לשמור על כיוון האופנוע בתוך הקוליסים המתעתעים בשלג, מצאנו את עצמינו אוחזים בכוח עצום את הכידון, מנסים לכוון אותו אל הכיוון המשוער בו רצינו להתקדם, לא תמיד בהצלחה יתרה, כך שלפעמים היינו מסיימים את התמרון על גזע עץ מופתע.

כל העניין הזה עייף מאוד את הזרועות המסוקסות שלנו, שחושלו באלפי שעות של הקלדת הצעות מחיר ולחיצה על כפתור מכונת האספרסו בקפיטריה. הכתפיים התקשו כמו אבן, הגב נתפס, אבל הכי גרוע היה האגודל של יד ימין. זה האחרון היה ממונה על הפעלת המצערת של אופנוע השלג והלחיצה הרצופה במשך שעות ארוכות גרמה לכאב בלתי נתפס שהקרין מקצה האגודל, דרך שורש כף היד ולאורך האמה, עד לאונה במוח, זו של העצבנות.

בשלב מסויים החליט אופנוע השלג שלי שהוא סיים את דרכו המוטורית ופשוט גמגם לו עד ששבק וככה ביליתי לי כנגרר אחרי המדריך. עד סוף הטיול, אגב, החלפתי שלושה אופנועים.

כדי להדביק את המרחק הגדול, המשכנו לרכוב אל תוך הלילה, כשלבסוף הגענו למוטל באמצע שומקום. האורות במוטל היו כבויים. אנחנו, כאמור היינו גמורים מעייפות, במצב קפוא, כל שריר בגוף תפוס והאגודל בוער. יוהאנס הלך לחפש את הבעלים של המוטל ואנחנו בגדול, רצינו למות, או לרצוח מישהו, מה שיבוא קודם. אחרי שעה של חיפושים נמצאו הבעלים האבודים של המוטל ואנחנו נכנסו פנימה. בעוד אנחנו ממתינים למים שיתחממו, התיישבנו על הרצפה במסדרון במוטל עם רגליים שלוחות קדימה ושתקנו.

בשלב הזה סטס הודיע שהוא חוזר הביתה. הוא לא בא עד ללפלנד כדי לסבול. הזדהינו לחלוטין, אבל טיול גברים זה מעמד מחייב ולכן העמדנו פנים שהכל סבבה והחלטנו בכל זאת לנסות עוד יום. זה לחלוטין לא היה הטיול המוטורי הקליל שדמיינו לנו, אלא מסע מתיש אגודלים ומקפיא ישבנים. כואבים, דואבים וקצת מיואשים, הלכנו לישון ולמחרת המשכנו ברכיבה.

במהלך הדרך חלפו על פנינו מספר די מועט של רוכבים מהעם הסאמי, דהיינו, תושבי לפלנד. בלפלנד ישנם בערך שלושה חודשים בהם רואים את האדמה, בשאר הזמן, הכל מכוסה בשלג, ככה שאין טעם להשקיע בגינה, דשא וטרמפולינה. השמש, באופן כללי, לא שוקעת וברוב היום והלילה היא פשוט תקועה לה ככה באמצע השמיים. במהלך הנסיעה כמעט ולא עצרנו כלל, יוהאנס השתקן לא טרח לספר לנו איפה אנחנו נמצאים, מה אנחנו רואים ולאן נוסעים, אז ספגנו יותר קור ופחות תרבות. מדי פעם כשהיינו יותר רעבים מקפואים, עצרנו לאכול. האוכל הלפלנדי מגוון מאוד והוא כולל בשר איילי צפון, מרק איילי צפון, קציצות איילי צפון, וכמובן, פתיתי איילי צפון ברוטב בשר איילי צפון. השתייה בלפלנד מגוונת אף היא וכוללת מיץ חמוציות, תה חמוציות, קפה חמוציות וכמובן, וודקה חמוציות. וזהו. אין להם שום דבר אחר, תאמינו לי, בדקתי.

באחת העצירות שלנו, בזמן בליסת נזיד איילי צפון ועוגת חמוציות, התוודענו לקבוצה ישראלים שעשתה טיול עם מדריך ישראלי. הם כמובן סיפרו לנו שהם שילמו חצי מחיר שכלל גם טיול מזחלות כלבים. אם יש משהו שיכול להרוס לך טיול, זו העובדה שישראלי אחר שילם פחות ממך. הייתי שבור, אבל בשירותים סיפר לי אחד הישראלים שהכלבים במזחלות עושים את הצרכים שלהם תוך כדי ריצה, ונחשו מי נמצא בדיוק מאחורי הכלבים? בדיוק. סיפרתי את זה לחבר'ה והסכמנו ששווה לשלם איזה אלף יורו אקסטרה בשביל לא לעשות טיול על מזחלות כלבים.

אחרי ארבעה ימים של רכיבה, העזנו לשאול את יוהאנס הויקינג, מה עם שאר התכנית שהובטחה בטיול. הוא לא אהב את השאלה, אבל מיד התרצה והביא לנו מקדחים ארוכים, חכות וקרסים כדי שנעשה את דייג הקרח שהובטח בברושור. אחרי משהו שנראה כמו שעתיים של קידוחים בקרח, שלשול חכות והמתנה ארוכה לדגים בקור די מקפיא, שאלנו אותו אם זה בדרך כלל לוקח כל כך הרבה זמן. הוא אמר שבדרך כלל זה לוקח הרבה פחות זמן אבל עכשיו זו בכלל לא העונה ואין דגים באגם, או שהם ישנים או לקחו חופשה בקלאב מד או משהו כזה. אני באופן אישי שקלתי לדחוף לו את המקדח למקום רגיש, אבל צחי אמר לי שלא כדאי כי אנחנו לא באמת יודעים מה החוק בלפלנד אומר במקרה כזה ודי פחדנו להיכלא ולאכול בשר איילים יבש עד יומינו האחרון (וגם בלי אורטופד צמוד שיטפל לנו באגודל).

אז חברים, אם שקלתם טיול אופנועי שלג בלפלנד, שיהיה לכם בהצלחה, ותגידו ליוהאנס שצחי שלח אתכם.

https://www.youtube.com/watch?v=082CCzVQzj0